הרחבה: מערכת DISS מהווה שכבת בטיחות קריטית במניעת תאונות קטלניות הנובעות מחיבור צולב של גזים רפואיים. כל גז רפואי (חמצן, תחמוצת חנקן, אוויר רפואי) מקבל קוטר חיצוני ופנימי ייחודי של הברגה, כך שפיזית בלתי אפשרי לחבר צינור של גז אחד לכניסה המיועדת לגז אחר. זהו עיקרון של "Fail-Safe by Design" - מניעת טעות אנוש באמצעות תכנון מכאני חכם.

הרחבה: החלוקה למערכות לחץ שונות במכונת ההרדמה היא קריטית להבנת זרימת הגז ואבחון תקלות. מערכת הלחץ הנמוך פועלת בלחץ נמוך יחסית (בדרך כלל מתחת ל-20 psi) ומכילה את הרכיבים העדינים ביותר שדורשים דיוק - מדי הזרימה שמודדים בדיוק את כמות הגז, והמאדים שמוסיפים ריכוזים מדויקים של חומרי הרדמה נדיפים. דליפה במערכת זו היא מסוכנת במיוחד כי היא עלולה להיות "שקטה" ולא לגרום לאזעקות מיידיות.

הרחבה: שסתום ה-Oxygen Flush הוא כלי חיוני במצבי חירום אך דורש זהירות רבה בשימוש. הזרם הגבוה שלו (עד 75 ליטר לדקה) יכול למלא את מעגל הנשימה תוך שניות ספורות, מה שחיוני במצבים של דה-סטורציה או צורך בשטיפת חומר הרדמה מהמעגל. עם זאת, שימוש בו בזמן ההשראה בהנשמה מכנית עלול לגרום לבארוטראומה חמורה. בנוסף, העקיפה של המאדים פירושה שהמטופל מקבל חמצן טהור ללא חומר הרדמה, מה שעלול להוביל להתעוררות אם נעשה שימוש ממושך.

הרחבה: Desflurane הוא חומר הרדמה ייחודי בתכונותיו הפיזיקליות - נקודת הרתיחה שלו (22.8°C) קרובה מאוד לטמפרטורת החדר, ולחץ האדים שלו גבוה במיוחד (669 mmHg ב-20°C). תכונות אלו הופכות את השימוש במאדה קונבנציונלי לבלתי אפשרי, שכן החומר היה רותח ומתאדה בצורה בלתי נשלטת. לכן, מאדה Tec 6 הוא למעשה מערכת אלקטרונית מתוחכמת שמחממת את הנוזל לטמפרטורה קבועה (39°C) ושומרת אותו תחת לחץ, ואז מערבבת את האדים עם גז נשא בצורה מבוקרת אלקטרונית - בדומה לבלנדר גזים ולא למאדה מכאני קלאסי.

הרחבה: ההבדל בין מפוח עולה ליורד הוא קריטי לבטיחות המטופל. במפוח יורד, כוח הכבידה גורם למפוח לרדת בהשראה והגז הדוחף מרים אותו בנשיפה - תנועה זו תימשך גם אם המטופל מנותק לחלוטין, מה שיוצר אשליה של הנשמה תקינה. לעומת זאת, במפוח עולה, הגז הנשוף מהמטופל והגז הטרי הם שממלאים את המפוח כנגד כוח הכבידה. במקרה של נתק או דליפה משמעותית, המפוח פשוט לא יעלה ויישאר קרוס בתחתית - סימן ויזואלי דרמטי ומיידי שמושך את תשומת הלב של המרדים. זוהי דוגמה מצוינת לעיקרון "Visible Failure Mode" בעיצוב ציוד רפואי.

הרחבה: תופעת השאיבה היא תופעה לא רצויה הנובעת מהעיצוב הבסיסי של מאדי Variable Bypass. בזמן ההשראה בהנשמה מכנית, הלחץ החיובי במעגל יכול "לדחוף" גז רווי בחומר הרדמה בחזרה דרך המאדה לכיוון הכניסה או לתוך חדר המעקף. כאשר הלחץ יורד (בנשיפה), גז זה זורם שוב החוצה, אך הפעם הוא עובר שוב דרך תא האידוי ומתעשר נוספות. התוצאה היא ריכוז גבוה יותר מהצפוי של חומר הרדמה, במיוחד בזרמי גז טרי נמוכים (Low Flow Anesthesia) שבהם האפקט מצטבר. מאדים מודרניים כוללים מנגנונים להפחתת תופעה זו, כגון שסתומי אל-חזור או עיצוב מיוחד של נתיבי הזרימה.

הרחבה: ההשפעה של גובה על מאדים היא דוגמה מרתקת לפיזיקה יישומית. לחץ האדים של נוזל תלוי רק בטמפרטורה, לא בלחץ הסביבתי. לכן, בגובה רב (למשל בדנוור, קולורדו), כאשר הלחץ הברומטרי נמוך יותר, אותה כמות מוחלטת של מולקולות חומר הרדמה מתאדות מהמאדה, אך הן מהוות אחוז גבוה יותר מהתערובת הכוללת (כי יש פחות מולקולות גז נשא). למרות זאת, הלחץ החלקי - שהוא המכפלה של האחוז בלחץ הכולל - נשאר כמעט זהה. מכיוון שהלחץ החלקי הוא הקובע את המסיסות בדם ואת העומק ההרדמתי (לפי חוק Henry), המטופל מקבל למעשה את אותה "מנה" של חומר הרדמה. זו הסיבה שבדרך כלל אין צורך בכיול מחדש של מאדי Variable Bypass בגבהים שונים.

הרחבה: שסתום ה-Fail-safe הוא דוגמה קלאסית למגבלות של מנגנוני בטיחות שמסתמכים על פרמטר אחד בלבד. השסתום מופעל פנאומטית על ידי לחץ החמצן - כאשר הלחץ יורד מתחת לסף מסוים (בדרך כלל 20-30 psi), הוא סוגר או מפחית משמעותית את זרימת הגזים האחרים (בעיקר N2O) כדי למנוע מתן תערובת היפוקסית. עם זאת, השסתום הוא "עיוור" לזהות הגז - הוא מודד רק לחץ. במקרים נדירים אך מתועדים של "Pipeline Crossover" (חיבור צולב בצנרת בית החולים), שבהם גז אחר (כמו חנקן או אוויר) מסופק בטעות דרך קו החמצן, השסתום לא יזהה את הבעיה כל עוד הלחץ תקין. זו הסיבה שיש חשיבות קריטית לניטור מתמיד של ריכוז החמצן הנשאף (FiO2) באמצעות חיישן חמצן (Oxygen Analyzer) - שכבת בטיחות נוספת שבודקת את התוכן ולא רק את הלחץ.

הרחבה: מערכת Link-25 היא דוגמה יפה לפתרון מכאני אלגנטי לבעיית בטיחות. המערכת משתמשת בשרשרת או גלגלי שיניים מכאניים שמחברים פיזית בין כפתור זרימת החמצן לכפתור זרימת ה-N2O. כאשר המרדים מסובב את כפתור ה-N2O, המערכת "בודקת" באופן מכאני את היחס בין הזרימות. אם היחס עולה על 3:1 (N2O:O2), המשמעות היא שריכוז החמצן יורד מתחת ל-25% - סף מסוכן. במקרה כזה, המערכת המכאנית מסרבת לאפשר המשך פתיחת ה-N2O, ובמקום זאת מסובבת אוטומטית את כפתור החמצן כלפי מעלה, מגבירה את זרימתו ושומרת על היחס הבטיחותי. זהו מנגנון "Fool-proof" שלא דורש חשמל או אלקטרוניקה ופועל תמיד, גם במקרה של כשל חשמלי.

הרחבה: הסכנה של שימוש ב-Oxygen Flush בזמן ההשראה היא אחת הסיבות המרכזיות לפיתוח מנגנון Fresh Gas Decoupling במכונות מודרניות. במכונות ישנות, כל הגז הטרי (כולל מה-Flush) זורם ישירות למעגל הנשימה. בזמן ההשראה, שסתום הפליטה סגור והשסתום השאיפתי פתוח - המשמעות היא שכל הגז חייב לזרום לריאות המטופל. כאשר מוסיפים 35-75 ליטר לדקה מה-Flush לנפח הגאות שהמנשם כבר דוחף, התוצאה יכולה להיות נפח עודף דרמטי (Volutrauma) ולחץ שיא גבוה מאוד (Barotrauma) שעלולים לגרום לפנאומותורקס, פגיעה בפארנכימת הריאה, או אפילו קרע בקנה הנשימה. במכונות מודרניות עם Decoupling, הגז הטרי מנותב למאגר ביניים ולא ישירות למעגל, מה שמונע סכנה זו.

הרחבה: לחץ האדים הוא תכונה פיזיקלית יסודית של נוזלים המשקפת את הנטייה של מולקולות לעבור לפאזה הגזית. ב-20°C, לחץ האדים של Desflurane (669 mmHg) הוא כמעט כפול מזה של Isoflurane (238 mmHg) וכפי ארבעה מזה של Sevoflurane (157 mmHg). לחץ אדים גבוה פירושו שהחומר מתאדה בקלות רבה יותר - למעשה, ב-22.8°C Desflurane כבר רותח. זו הסיבה שבלתי אפשרי להשתמש במאדה קונבנציונלי עבור Desflurane - האידוי יהיה בלתי נשלט לחלוטין. הבנת לחץ האדים חיונית גם להבנת תופעות כמו Evaporative Cooling (קירור עקב אידוי) והשפעת הטמפרטורה על תפוקת המאדה.

הרחבה: יחס הפיצול (Splitting Ratio) הוא הפרמטר המרכזי בעיצוב מאדי Variable Bypass. הוא מגדיר כמה גז עוקף את תא האידוי לעומת כמה נכנס אליו. ביחס של 12:1, מתוך 13 חלקים של גז נשא, חלק אחד עובר דרך תא האידוי ומתרווה לחלוטין באדי חומר הרדמה, ו-12 חלקים עוקפים את התא. כאשר הם מתערבבים שוב ביציאה, הריכוז הסופי הוא בערך 1/13 מהריכוז הרווי - שזה בדיוק 2% עבור Sevoflurane בטמפרטורה זו. כפתור המאדה משנה את יחס הפיצול על ידי שינוי ההתנגדות היחסית של שני הנתיבים (דרך התא ודרך המעקף), ובכך שולט בריכוז הסופי. הבנת עיקרון זה חיונית לאבחון תקלות במאדים ולהבנת מדוע טמפרטורה משפיעה על התפוקה.

הרחבה: נקודת הרתיחה של 22.8°C הופכת את Desflurane לחומר הרדמה ייחודי ומאתגר מבחינה טכנית. בחדר ניתוח טיפוסי שטמפרטורתו 20-24°C, Desflurane נמצא ממש על סף הרתיחה או מעט מעליו. המשמעות היא שכל שינוי קטן בטמפרטורה יכול לגרום לשינויים דרמטיים בלחץ האדים ובכמות האידוי - מצב שהופך מינון מדויק לבלתי אפשרי עם מאדה קונבנציונלי. זו הסיבה שמאדה Tec 6 מחמם את הנוזל לטמפרטורה קבועה ונשלטת של 39°C (מעל נקודת הרתיחה), שומר אותו תחת לחץ כדי למנוע רתיחה אלימה, ומשתמש במערכת אלקטרונית מתוחכמת לבקרת הזרימה. זהו דוגמה מצוינת לאתגרים הטכנולוגיים שנוצרים כאשר תכונות פיזיקליות של תרופה דורשות פתרונות הנדסיים מיוחדים.

הרחבה: מנגנון פיצוי הטמפרטורה במאדי Variable Bypass מבוסס על רצועה או אלמנט ביי-מתכתי (Bimetallic strip) שמשנה את ההתנגדות היחסית של נתיבי הזרימה בתגובה לשינויי טמפרטורה. כאשר הטמפרטורה עולה, לחץ האדים עולה ויותר חומר הרדמה מתאדה. מנגנון הפיצוי אמור להגדיל את זרימת המעקף (Bypass) כדי לדלל את הגז הרווי ולשמור על ריכוז קבוע. עם זאת, המנגנון אינו מושלם - במיוחד בטמפרטורות קיצוניות (מעל 30°C או מתחת ל-15°C) ובריכוזים גבוהים (מעל 5-6%), הפיצוי אינו ליניארי והתפוקה עולה מעל הערך המכוון. זו הסיבה שחשוב לנטר את ריכוז חומר ההרדמה הנשאף (Agent Monitoring) ולא להסתמך רק על הגדרת המאדה, במיוחד בתנאים לא סטנדרטיים.

הרחבה: כשל באספקת חמצן הוא אחד ממצבי החירום הקריטיים ביותר בהרדמה. הפעולה המיידית חייבת להיות הבטחת אספקת חמצן מהימנה. פתיחת גליל הגיבוי (E-cylinder) היא הפעולה הראשונה, אך לא פחות חשוב לנתק את חיבור הקיר. הסיבה כפולה: ראשית, אם הבעיה היא זיהום צולב (Pipeline Crossover) שבו גז אחר זורם בקו החמצן, ניתוק הקיר מונע כניסת גז מסוכן למכונה. שנית, אם אין שסתום אל-חזור תקין, הגליל עלול להתרוקן בחזרה לתוך מערכת הצנרת בלחץ הנמוך. לאחר הבטחת אספקת חמצן, יש לבדוק את FiO2 (ריכוז החמצן הנשאף), לשקול הפחתת זרימת N2O או הפסקתה לחלוטין, ולהיערך לאפשרות של מעבר להנשמה ידנית עם Ambu אם גם הגליל אוזל.

הרחבה: שסתום האל-חזור (Check Valve) ביציאת הגז המשותפת הוא תוספת בטיחותית חשובה במכונות מודרניות - הוא מונע זרימה חוזרת של גז ממעגל הנשימה אל מערכת הלחץ הנמוך, מה שמגן על המאדים ומונע תופעות כמו Pumping Effect. עם זאת, הוא יוצר אתגר בבדיקת דליפות: בדיקת לחץ חיובי (הנפוצה יותר) לא תזהה דליפות "במעלה הזרם" מהשסתום, כי השסתום יסגר ויחסום את הלחץ. לכן, יש צורך בבדיקת לחץ שלילי - יצירת ואקום מה-CGO באמצעות "אגס" (Suction bulb) או משאבה ידנית. הואקום "מושך" את השסתום לכיוון הפתוח ומאפשר לבדוק את כל מערכת הלחץ הנמוך, כולל המאדים. זוהי דוגמה לכך שבדיקות בטיחות חייבות להיות מותאמות לעיצוב הספציפי של המכונה.

הרחבה: זוהי אחת הסכנות הקלאסיות של מכונות הרדמה ישנות והסיבה המרכזית לפיתוח Fresh Gas Decoupling. בשלב ההשראה של הנשמה מכנית, המנשם דוחף נפח מוגדר (למשל 500 מ"ל) לריאות המטופל. שסתום הפליטה סגור כדי למנוע בריחת גז, והשסתום השאיפתי פתוח. אם בשלב זה לוחצים על Oxygen Flush שמספק 35-75 ליטר לדקה (כ-600-1250 מ"ל בשנייה!), כל הזרם הזה מתווסף לנפח שהמנשם כבר דוחף ונכנס ישירות לריאות. התוצאה יכולה להיות נפח גאות עצום (Volutrauma) ולחץ שיא מסוכן (Barotrauma) שעלולים לגרום לפנאומותורקס, פגיעה בפארנכימה, או אפילו היפוטנזיה עקב פגיעה בחזרה ורידית. במכונות מודרניות, מנגנון Decoupling מנתב את הגז הטרי למאגר ביניים ולא ישירות למעגל, ובכך מונע סכנה זו.

הרחבה: מפוח עולה מספק אינדיקציה ויזואלית מצוינת לשלמות מעגל הנשימה. במהלך הנשיפה, הגז הנשוף מהמטופל (בתוספת הגז הטרי) צריך למלא את המפוח כנגד כוח הכבידה עד לגובה מסוים. אם המפוח לא מגיע לגובה המלא, המשמעות היא שנפח הגז הנכנס למפוח קטן מהצפוי - סימן לדליפה או ניתוק. הדליפה יכולה להיות בכל מקום במעגל: צינור נשימה מנותק, חיבור רופף, קרע בשקית המאגר, אטם פגום בקניסטר הסודה-ליים, או אפילו דליפה סביב הצינורית האנדוטרכיאלית (Cuff leak). היתרון של מפוח עולה הוא שהוא מספק התראה ויזואלית מיידית וברורה - המפוח פשוט לא עולה. זה בניגוד למפוח יורד שימשיך לנוע גם במקרה של ניתוק מוחלט, מה שעלול להטעות את המרדים לחשוב שההנשמה ממשיכה כרגיל.

הרחבה: מאדה Tec 6 ל-Desflurane הוא מכשיר אלקטרוני מתוחכם עם מספר מנגנוני בטיחות. בשל לחץ האדים הגבוה והנוזל המחומם, הטיית המאדה עלולה לגרום לזרימת נוזל Desflurane לתוך נתיבי הגז - מצב מסוכן ביותר שעלול להוביל למתן ריכוז קטלני של חומר הרדמה. לכן, המאדה מצויד בחיישן הטיה (Tilt sensor) שמזהה סטייה מהמצב האופקי. כאשר ההטיה עוברת סף מסוים, המערכת האלקטרונית סוגרת מיד את שסתום היציאה, מפעילה אזעקה חזותית (נורה אדומה מהבהבת) וקולית, ומציגה הודעת "No Output". מנגנונים דומים מופעלים גם במקרה של מפלס נוזל נמוך מדי (שעלול לגרום לאידוי לא יציב) או כשל בחימום החשמלי. זוהי דוגמה מצוינת לשילוב של חיישנים, לוגיקה אלקטרונית ומנגנונים מכאניים ליצירת מערכת בטיחות רב-שכבתית.

הרחבה: מעגל Bain הוא דוגמה קלאסית לעיצוב חכם שיוצר גם יתרון וגם סיכון ייחודי. המבנה הקואקסיאלי (צינור בתוך צינור) חוסך מקום ומאפשר חימום מקדים של הגז הטרי על ידי הגז הנשוף החם - יתרון תרמודינמי. הצינור הפנימי מוביל גז טרי מהמכונה אל קצה המעגל ליד המטופל, והצינור החיצוני מוביל את הגז הנשוף בחזרה. אם הצינור הפנימי מתנתק בחיבור למכונה (תקלה שדווחה מספר פעמים), הגז הטרי לא מגיע לקצה המעגל אלא נכנס לחלל שבין הצינורות. המטופל נושם מחדש את הגז הנשוף שלו מהצינור החיצוני - למעשה, כל המעגל הופך לחלל מת ענק. התוצאה היא עלייה מהירה ב-CO2 (היפרקפניה) וירידה בחמצן (היפוקסיה). הבעיה הקריטית היא שמבחוץ הכל נראה תקין - המעגל מחובר, המפוח זז, אין אזעקות ברורות. רק ניטור קפנוגרפיה (עליית EtCO2) או אוקסימטריה (ירידת SpO2) יזהה את הבעיה. לכן, חיוני לבדוק את שלמות הצינור הפנימי לפני כל שימוש במעגל Bain.

הרחבה: בדיקת הזרימה הדו-כיוונית היא חלק קריטי מבדיקת המכונה היומית. מעגל הנשימה (Circle System) מסתמך על שני שסתומים חד-כיווניים - שסתום השראה ושסתום נשיפה - כדי להבטיח זרימה חד-כיוונית של גז. השסתום השאיפתי מאפשר זרימה רק מהמכונה אל המטופל, והשסתום הנשיפתי מאפשר זרימה רק מהמטופל אל הסופח והמכונה. אם שסתום תקוע (פתוח או סגור), או אם יש חסימה בנתיב, המטופל עלול לנשום מחדש CO2 או לא לקבל גז טרי. הבדיקה מבוצעת על ידי לחיצה על שקית המאגר ובדיקה שהגז זורם דרך השסתום השאיפתי ומגיע לשקית הבדיקה ב-Y-piece. בדיקה הפוכה (שאיבה מה-Y-piece) בודקת את השסתום הנשיפתי. בדיקה פשוטה זו יכולה למנוע אסונות הנובעים מכשל בשסתומים.

הרחבה: קניסטר הסודה-ליים הוא חלק אינטגרלי ממעגל הנשימה המעגלי (Circle System). הגז הנשוף מהמטופל עובר דרך הקניסטר שבו CO2 נספג כימית, ואז הגז חוזר למטופל. המעגל חייב להיות אטום כדי לאפשר בניית לחץ חיובי להנשמה. דליפה משמעותית בחיבור הקניסטר (למשל, אם הוא לא ננעל כראוי או אם האטם פגום) יוצרת "קיצור דרך" שדרכו הגז בורח לאטמוספירה במקום להגיע למטופל. כאשר המנשם או המרדים מנסה להנשים, הלחץ לא עולה כי הגז פשוט בורח דרך הדליפה. התוצאה היא חוסר יכולת להנשים את המטופל - מצב מסכן חיים. בנוסף, הדליפה גורמת לזיהום סביבתי של חדר הניתוח בגזי הרדמה. זו הסיבה שחיוני לוודא נעילה נכונה של הקניסטר ושלמות האטמים לפני כל שימוש, וזו אחת הבדיקות הבסיסיות בבדיקת המכונה היומית.

הרחבה: ההבדל בין מנשם בוכנה למנשם מפוח הוא קריטי להבנת התנהגותם במצבי כשל. מנשם מפוח (Bellows) מונע פנאומטית - גז דוחף דוחס את המפוח, והגז הנשוף מהמטופל ממלא אותו בחזרה. אם יש ניתוק, מפוח עולה לא יתמלא ויקרוס - סימן ויזואלי ברור. לעומת זאת, מנשם בוכנה מונע חשמלית על ידי מנוע שמזיז את הבוכנה למעלה ולמטה במחזורים קבועים, ללא תלות בלחץ או בנפח במעגל. במקרה של ניתוק, המנוע ימשיך לפעול והבוכנה תמשיך לנוע - אבל היא תדחוף "אוויר ריק" או תשאב אוויר חדר דרך שסתום אל-חזור (אם קיים). מבחינה ויזואלית, זה עלול להיראות כאילו ההנשמה ממשיכה כרגיל, אך המטופל לא מקבל הנשמה. זו הסיבה שניטור לחץ דרכי אוויר וקפנוגרפיה הם קריטיים - הם יזהו מיד את הבעיה גם אם הבוכנה ממשיכה לנוע.

הרחבה: מילוי שגוי של מאדה הוא אחת הטעויות המסוכנות ביותר בהרדמה, והסיבה המרכזית לפיתוח מערכות מילוי ספציפיות לחומר (Agent-Specific Filling Systems). מאדה Variable Bypass מכויל לחומר ספציפי על בסיס לחץ האדים שלו. הכיול קובע את יחס הפיצול (Splitting Ratio) הנדרש לכל הגדרת ריכוז. אם ממלאים חומר עם לחץ אדים שונה, הכיול כבר לא תקף. במקרה של Halothane במאדה Sevoflurane: לחץ האדים של Halothane גבוה יותר (243 לעומת 157), כלומר הוא מתאדה בקלות רבה יותר. כאשר מכוונים את המאדה ל-2% (למשל), המאדה מכוון ליחס פיצול שמתאים ל-Sevoflurane. אבל מכיוון ש-Halothane מתאדה יותר, הריכוז בפועל יהיה גבוה משמעותית - אולי 3-4%. בנוסף, ל-Halothane MAC נמוך יותר (פוטנטיות גבוהה יותר), כך שהמטופל יקבל Overdose משמעותי שעלול לגרום לדיכוי קרדיווסקולרי חמור. זו הסיבה שמערכות מילוי מודרניות משתמשות בחיבורים מכאניים ייחודיים (Keyed Fillers) שמונעים פיזית מילוי חומר לא נכון.

הרחבה: מערכת סילוק הגזים (Scavenging System) היא קריטית להגנה על צוות חדר הניתוח מחשיפה כרונית לגזי הרדמה. במערכת אקטיבית סגורה, הגזים העודפים מהמעגל נשאבים באמצעות יניקה מרכזית דרך ממשק (Interface) שכולל שקית מאגר ושסתומי בטיחות. שקית המאגר מתפקדת כחוצץ בין המעגל הנשימה ליניקה, ומאפשרת התאמה לשינויים בזרימה. שסתום הפריקה בלחץ חיובי (Positive Pressure Relief Valve) אמור להיפתח אוטומטית כאשר הלחץ בשקית עולה מעל סף מסוים (בדרך כלל 5-10 cmH2O) ולשחרר גז לאטמוספירה. אם השקית מנופחת לחלוטין, הסיבות האפשריות הן: (1) חסימה בצינור היניקה (קיפול, חסימה מכאנית, כשל במערכת היניקה המרכזית), או (2) כשל בשסתום הפריקה (תקוע סגור, מזוהם). המצב מסוכן כי הלחץ העודף יכול "לחזור" למעגל הנשימה ולגרום ללחץ גבוה בריאות המטופל (Barotrauma). הפתרון המיידי הוא לנתק את מערכת ה-Scavenging ולאפשר לגזים להשתחרר לחדר (פתרון זמני), תוך בדיקה ותיקון של החסימה או השסתום.

הרחבה: שסתום ה-APL (Adjustable Pressure Limiting Valve), הידוע גם כשסתום "Pop-off", הוא מנגנון בטיחות קריטי במעגל הנשימה. תפקידו לשחרר גז עודף כאשר הלחץ במעגל עולה מעל הערך שנקבע (בדרך כלל 20-30 cmH2O בהנשמה ידנית). זה מונע בארוטראומה למטופל. השסתום פועל באמצעות קפיץ ודיסק שנפתח כאשר הלחץ עולה מעל הסף. אם משהו מפריע למנגנון - כמו צינורית קפנוגרף שנתפסה מתחת לכפתור השליטה - השסתום עלול להיתקע במצב סגור. במצב כזה, בזמן הנשמה ידנית (או נשימה ספונטנית עם FGF גבוה), הלחץ במעגל יעלה ללא הגבלה, מה שעלול לגרום לבארוטראומה חמורה - פנאומותורקס, אמפיזמה תת-עורית, או אפילו קרע בקנה הנשימה. חשוב לציין שבזמן הנשמה מכנית, ה-APL מנוטרל (סגור או מנותק) ברוב המכונות, כך שהבעיה תתבטא בעיקר בהנשמה ידנית. זו דוגמה לכך שציוד "תמים" כמו צינורית דגימה יכול ליצור סכנה משמעותית אם הוא ממוקם בצורה לא נכונה.

הרחבה: בדיקת דליפות במערכת הלחץ הנמוך היא אחת הבדיקות הקריטיות ביותר בבדיקת המכונה היומית. המאדה הוא חלק ממערכת זו, אך במצב OFF (סגור), תא האידוי מבודד מנתיב הגז הראשי על ידי שסתומים פנימיים. המשמעות היא שאם יש דליפה פנימית במאדה - למשל אטם פגום בין תא האידוי לחדר המעקף, או סדק בקיר הפנימי - הדליפה לא תתגלה בבדיקת לחץ כאשר המאדה סגור, כי הלחץ/ואקום של הבדיקה לא מגיע לאזור הדליפה. רק כאשר פותחים את המאדה (מסובבים את הכפתור למצב ON), השסתומים הפנימיים נפתחים ומאפשרים ללחץ/ואקום להגיע לכל חלקי המאדה, כולל תא האידוי. כעת, אם יש דליפה פנימית, היא תתגלה. דליפה כזו מסוכנת כי היא עלולה לגרום למתן ריכוז לא מדויק של חומר הרדמה (בדרך כלל נמוך מהצפוי, אך לפעמים גבוה יותר), או לאובדן גז טרי. לכן, הנוהל התקני דורש לבצע את בדיקת הדליפות עם המאדה במצב ON, ועדיף לבדוק עם כל המאדים פתוחים (אם יש יותר מאחד) כדי לוודא שכולם תקינים.

הרחבה: עיקרון הזהב בניהול תקלות במכונת הרדמה הוא: "תחילה הבטח הנשמה וחמצון, אחר כך פתור את הבעיה". כאשר יש סימנים לכשל בהנשמה - מפוח שלא עולה, לחץ אפס, ירידה ב-EtCO2, דה-סטורציה - הפעולה המיידית חייבת להיות הבטחת הנשמה חלופית. השימוש ב-Ambu (מפוח הנשמה עצמאי) עם מקור חמצן נפרד (גליל או קיר) מבטיח שהמטופל ממשיך לקבל חמצון והנשמה, ללא תלות במכונת ההרדמה. רק לאחר שהמטופל מוחמצן בצורה מספקת, ניתן להתחיל לאבחן את הבעיה: האם יש ניתוק? דליפה? כשל במנשם? בעיה באספקת גז? ניסיון לפתור את הבעיה תוך כדי שהמטופל לא מקבל הנשמה הוא טעות קטלנית. זה דומה לעיקרון ABC (Airway, Breathing, Circulation) ברפואת חירום - תמיד מבטיחים את הפונקציות החיוניות לפני שמטפלים בבעיה הספציפית. בנוסף, חשוב לזכור שהמעבר ל-Ambu פירושו גם ניתוק מחומר ההרדמה, כך שיש לשקול מתן הרדמה תוך-ורידית (כמו Propofol) כדי לשמור על עומק הרדמתי מתאים.

הרחבה: מכונות הרדמה מודרניות מצוידות במערכות בדיקה עצמית (Automated Pre-Use Checkout) מתוחכמות שבודקות מאות פרמטרים תוך דקות ספורות - דליפות, תקינות שסתומים, כיול חיישנים, תקינות מנשם ועוד. עם זאת, ה-ASA (האגודה האמריקאית למרדימים) מדגישה שהבדיקה האוטומטית אינה מחליפה את האחריות הקלינית של המרדים. יש פריטים קריטיים שהמכונה פיזית לא יכולה לבדוק: (1) נוכחות של מפוח הנשמה ידני (Ambu bag) וחיבורו למקור חמצן - הציוד החיוני ביותר במצב חירום; (2) תקינות ה-Ambu - האם השסתומים עובדים, האם השקית שלמה; (3) גלילי חמצן גיבוי - האם הם מלאים (בדיקת לחץ), האם הם פתוחים ומוכנים לשימוש; (4) מערכת השאיבה - האם היא מחוברת, פועלת, ומספקת יניקה מספקת. בנוסף, המרדים צריך לבדוק ויזואלית את שלמות המעגל, נוכחות של ציוד נוסף (מסכות, להבי לרינגוסקופ, תרופות חירום), ולוודא שהוא מכיר את המכונה הספציפית ואת מיקום הבקרים והאזעקות. הבדיקה האוטומטית היא כלי עזר מצוין, אך היא לא מחליפה את השיפוט הקליני והאחריות האישית של המרדים לבטיחות המטופל.