חשוב להבחין בין מערכות הבטיחות השונות: מערכת ה-Pin Index Safety System (PISS) היא זו שמונעת חיבור שגוי של גלילי גז למכונה באמצעות סידור ייחודי של פינים. מערכות מילוי ספציפיות לחומר (keyed filling devices) מונעות מילוי שגוי של מאדים. ווסת הלחץ הגבוה (High-pressure regulator) אחראי על הורדת הלחץ מהגליל. ה-DISS מתמקד דווקא בחיבורי הצנרת המרכזית, שהיא מקור הגז העיקרי ברוב המקרים בחדר ניתוח מודרני.

להבדיל מכך, מערכת הלחץ הגבוה כוללת את גלילי הגז והווסתים שלהם, שם הלחץ יכול להגיע ל-2000 psi או יותר. מערכת הלחץ הבינוני כוללת את צנרת בית החולים (בלחץ של כ-50-55 psi), כניסות הגז למכונה, ושסתום ה-O2 Flush. מערכת סילוק הגזים (Scavenging) היא מערכת נפרדת לחלוטין המיועדת לסילוק גזים משומשים מהחדר. הבנת החלוקה הזו חיונית לאבחון תקלות ולביצוע בדיקות בטיחות נכונות.

שימושים נפוצים כוללים: מילוי מהיר של המעגל לפני אינדוקציה, שטיפת המעגל בסוף הניתוח כדי להאיץ את התעוררות המטופל, או אספקת חמצן במצבי חירום כאשר יש חשש לדה-סטורציה. חשוב לזכור שלשימוש בזרם נמוך של חמצן למשקפי חמצן חיצוניים משתמשים ב-Auxiliary Oxygen Flowmeter, לא ב-Flush. השסתום אינו משמש לבדיקת מערכות אחרות ובוודאי לא לריקון מערכת ה-Scavenging - להיפך, הוא מוסיף גז למעגל.

כדי להתגבר על בעיה זו, מאדה Tec 6 מחומם חשמלית לטמפרטורה קבועה של 39 מעלות צלזיוס, שם לחץ האדים של Desflurane עולה לכ-1300-1500 מ"מ כספית (כ-2 אטמוספירות). המאדה שומר על הנוזל תחת לחץ מבוקר ופועל למעשה כ"בלנדר גזים" (gas blender) ולא כמאדה מסורתי. הוא מערבב אדי Desflurane מהתא המחומם עם גז טרי בצורה אלקטרונית מדויקת. זה שונה לחלוטין ממאדי Variable Bypass המשתמשים בפתילים ובעקרון המעקף המכאני, ומשונה ממאדי הזרקה שמזריקים נוזל ישירות למעגל.

לעומת זאת, במפוח יורד (Descending bellows), המפוח יורד בזמן השאיפה ועולה בזמן הנשיפה. במקרה של נתק, הגז הדוחף (Drive gas) ימשיך לדחוף את המפוח למטה, וכוח הכבידה יגרום לו לעלות בחזרה, כך שהמפוח ימשיך לנוע למעלה ולמטה גם כאשר אין חיבור למטופל. זה עלול להטעות את המרדים לחשוב שההנשמה ממשיכה כרגיל. מסיבה זו, מפוחים עולים נחשבים בטוחים יותר והם הסטנדרט במכונות מודרניות. צריכת הגז הדוחף דומה בשני הסוגים, ואין מנגנון ניתוק אוטומטי המבדיל ביניהם.

כאשר הלחץ יורד (בשלב הנשיפה), הגז הרווי הזה זורם קדימה יחד עם גז טרי, מה שגורם להעשרה נוספת של התערובת היוצאת מהמאדה. התוצאה היא עלייה בריכוז חומר ההרדמה המסופק למטופל מעבר למה שמצוין על חוגת המאדה. התופעה בולטת יותר בזרימות נמוכות (Low flow anesthesia) כי אז השפעת הלחץ החוזר יחסית לזרימה הכוללת גדולה יותר. זה שונה מ-Evaporative Cooling (קירור עקב אידוי) שמפוצה על ידי מנגנון פיצוי טמפרטורה, ושונה מבעיות של הטיה או מילוי.

עם זאת, מה שקובע קלינית את עומק ההרדמה הוא הלחץ החלקי (Partial Pressure) של חומר ההרדמה, לא האחוז. מכיוון שלחץ האדים נשאר קבוע, הלחץ החלקי המסופק למטופל נשאר דומה לזה שבגובה פני הים. לכן, למרות שהאחוזים על המוניטור עולים, העומק הקליני של ההרדמה נשאר כמעט זהה, ובדרך כלל אין צורך בתיקון ידני של הגדרות המאדה. זה שונה ממאדי Desflurane (Tec 6) שבהם הריכוז באחוזים נשאר קבוע אך הלחץ החלקי יורד, ודורש תיקון. Isoflurane לא ירתח בטמפרטורת חדר גם בגבהים סבירים.

עם זאת, המגבלה הקריטית היא שהשסתום "עיוור" לזהות הגז בפועל. אם מתרחש מצב של "צולבות" (Crossover) - כלומר, צנרת שאמורה להכיל חמצן מלאה בטעות בגז אחר (למשל חנקן או אוויר רפואי) אך הלחץ בה תקין - השסתום יישאר פתוח ויאפשר זרימה רגילה של כל הגזים. במצב כזה, המטופל עלול לקבל תערובת היפוקסית (עניה בחמצן) למרות שכל מערכות הבטיחות "חושבות" שהכל תקין. זו הסיבה שבגילוי כל חשד לזיהום צנרת, חובה לנתק את חיבור הקיר ולעבור לגליל גיבוי. השסתום אכן מתוכנן לסגור זרימת גזים אחרים כשלחץ החמצן יורד, הוא מכאני ולא דורש סוללה, והוא ממוקם במערכת הלחץ הבינוני.

כאשר המרדים מנסה להגביר את זרימת ה-N2O מעבר ליחס המותר (למשל, מנסה לפתוח 6 ליטר N2O כאשר יש רק 1 ליטר חמצן), השרשרת המכאנית מתוחה ומתחילה לסובב פיזית את כפתור החמצן. זה מגביר אוטומטית את זרימת החמצן כדי לשמור על היחס הבטיחותי. המערכת פועלת בשני הכיוונים: אם מנסים להוריד את החמצן מתחת ליחס המינימלי, המערכת תפחית את ה-N2O. זה שונה ממערכות אחרות כמו SORC (Second Oxygen Ratio Controller) שבהן כפתור ה-N2O יסתובב בחופשיות אך הזרימה לא תעלה. המערכת לא סוגרת לחלוטין את ה-N2O ולא רק משמיעה אזעקה - היא מתערבת פיזית בזרימות.

כאשר לוחצים על Oxygen Flush בשלב זה, זרם עצום של חמצן (35-75 ליטר לדקה!) מתווסף לנפח שהמנשם כבר דוחף. מכיוון ששסתום הפליטה סגור (כדי למנוע בריחת גז בזמן ההשראה), כל הנפח והלחץ הנוספים מועברים ישירות לריאות המטופל. זה יכול לגרום במהירות ללחצים גבוהים מאוד (מעל 40-50 cmH2O) ולנפחים מופרזים, מה שעלול לגרום לבארוטראומה (קרע בריאה, פנאומותורקס) או לוולוטראומה (נזק לרקמת הריאה עקב מתיחת יתר). במכונות מודרניות עם Fresh Gas Decoupling, הגז הטרי מנותב למאגר נפרד בזמן ההשראה ולא מתווסף ישירות לנפח הנשימה, מה שמונע בעיה זו. אמנם יש גם דילול של חומר ההרדמה, אך הסכנה המיידית והחמורה היא הפיזית לריאות.

להשוואה, חומרי הרדמה אחרים בעלי לחץ אדים נמוך בהרבה: Sevoflurane בעל לחץ אדים של כ-157 מ"מ כספית, Isoflurane כ-238 מ"מ כספית, ו-Enflurane כ-175 מ"מ כספית באותה טמפרטורה. לחץ האדים הגבוה של Desflurane הוא הסיבה שהוא דורש מאדה מיוחד (Tec 6) שמחומם ומופעל חשמלית, שכן מאדה קונבנציונלי לא יכול לשלוט במינון כאשר החומר כמעט רותח. נקודת הרתיחה של Desflurane היא 22.8°C, הנמוכה ביותר מבין כל חומרי ההרדמה הנדיפים בשימוש קליני, מה שמחזק עוד יותר את הצורך במאדה מיוחד.

היחס הזה נקבע על ידי מספר גורמים: לחץ האדים של החומר (שקובע את הריכוז המקסימלי האפשרי באדים היוצאים מתא האידוי), הריכוז הרצוי בתפוקה הסופית, והטמפרטורה. ככל שלחץ האדים גבוה יותר או שהריכוז הרצוי נמוך יותר, יחס הפיצול צריך להיות גבוה יותר (יותר גז עוקף). המאדה משיג את יחס הפיצול הזה באמצעות שסתום מכאני שמחולק לשני מסלולים - אחד דרך תא האידוי ואחד עוקף אותו - והיחס ביניהם משתנה בהתאם לסיבוב חוגת הבקרה. הבנת יחס הפיצול חשובה לאבחון בעיות במאדה ולהבנת ההשפעות של גורמים כמו טמפרטורה וזרימה על תפוקת המאדה.

להשוואה, חומרי הרדמה אחרים בעלי נקודות רתיחה גבוהות בהרבה: Halothane רותח ב-50.2°C, Isoflurane ב-48.5°C, ו-Sevoflurane ב-58.5°C. כל אלו רחוקים מאוד מטמפרטורת החדר הרגילה ולכן נשארים נוזליים בתנאים רגילים. נקודת הרתיחה הנמוכה של Desflurane היא הסיבה המרכזית לכך שהוא דורש מאדה מיוחד (Tec 6) שמחומם את החומר לטמפרטורה קבועה של 39°C ושומר אותו תחת לחץ מבוקר. במצב זה, כל הנוזל הופך לאדים בלחץ גבוה, והמאדה פועל כבלנדר גזים שמערבב את האדים עם גז טרי בפרופורציות מדויקות. ללא מערכת זו, היה בלתי אפשרי לשלוט במינון Desflurane בצורה בטוחה ומדויקת.

עם זאת, מנגנון הפיצוי אינו מושלם, במיוחד בטמפרטורות קיצוניות ובריכוזים גבוהים. על פי הגרף המוצג בחומר, בטמפרטורות גבוהות (כמו 35°C) ובריכוזים גבוהים (כמו 8%), מנגנון הפיצוי אינו ליניארי לחלוטין. התוצאה היא שתפוקת המאדה עולה מעל הערך המכוון - במקרה של הגדרה ל-8%, התפוקה בפועל יכולה להגיע לכיוון ה-10%. זה יכול להוביל למינון יתר של חומר ההרדמה אם המרדים לא מודע לכך. לכן, בתנאים של טמפרטורות גבוהות או נמוכות במיוחד, חשוב לעקוב אחר ריכוז חומר ההרדמה בנשיפה (End-tidal concentration) ולא לסמוך רק על הגדרת המאדה.

חשוב מאוד גם לנתק את חיבור צינור האספקה מהקיר. יש לכך שתי סיבות: ראשית, אם הבעיה היא זיהום צנרת (Crossover) - כלומר גז אחר במקום חמצן - ניתוק החיבור מונע כניסת גז מזוהם למכונה. שנית, אם הלחץ בצנרת נמוך מאוד, הגליל עלול "לרוקן" את עצמו בחזרה לתוך הצנרת אם אין שסתום אל-חזור (Check valve) תקין, מה שיבזבז את מקור הגיבוי היקר. כיבוי המאדה הוא צעד משני שיבוא אחר כך. העברה להנשמה באוויר חדר תגרום להיפוקסיה חמורה (רק 21% חמצן). הגברת N2O היא מסוכנת ביותר ותחמיר את המצב על ידי יצירת תערובת היפוקסית. העיקרון המנחה: תמיד להבטיח חמצן תחילה.

בדיקת לחץ חיובי (שבה מפעילים לחץ במעגל הנשימה ובודקים אם הוא נשמר) לא תזהה דליפות במאדים או במערכת הלחץ הנמוך שלפני שסתום האל-חזור, כי השסתום ייסגר ויבודד את החלק הזה. לכן, נדרשת בדיקת לחץ שלילי (Negative pressure leak test). בבדיקה זו, משתמשים ב"אגס" (Suction bulb) או במשאבה ידנית ליצירת ואקום (לחץ שלילי) מה-CGO. הואקום "שואב" את שסתום האל-חזור לכיוון הפתוח ומאפשר לבדוק את כל מערכת הלחץ הנמוך, כולל המאדים. אם יש דליפה, האגס יתמלא בחזרה במהירות. בדיקה זו חובה במכונות עם שסתום אל-חזור ומשלימה את הבדיקות האוטומטיות. בדיקת ריח אינה אמינה ואינה תקנית.

כאשר לוחצים על Oxygen Flush בשלב זה, זרם עצום של 35-75 ליטר לדקה של חמצן מתווסף פתאום למעגל. מכיוון ששסתום הנשיפה סגור (כדי למנוע בריחת גז בזמן ההשראה), כל הנפח הזה מועבר ישירות לריאות המטופל, בנוסף לנפח שהמנשם כבר דוחף. זה יכול לגרום תוך שניות ללחצים של 50-80 cmH2O או יותר, ולנפחים גדולים בהרבה מהנפח הגאות הרגיל. התוצאה יכולה להיות בארוטראומה (קרע בריאה, פנאומותורקס, פנאומומדיאסטינום) או וולוטראומה (נזק לרקמת הריאה עקב מתיחת יתר של האלוואולים). במכונות מודרניות עם Fresh Gas Decoupling, הגז הטרי מנותב למאגר נפרד בזמן ההשראה ונכנס למעגל רק בזמן הנשיפה, מה שמונע בעיה זו לחלוטין. לכן, במכונות ישנות, יש להשתמש ב-Oxygen Flush רק בזמן הנשיפה או כאשר המנשם לא פעיל.

כאשר המפוח מגיע רק לחצי גובה או פחות, זה אומר שיש אובדן משמעותי של גז מהמעגל. הסיבה הסבירה ביותר היא דליפה במעגל הנשימה או ניתוק חלקי (למשל, צינור נשימה לא מחובר היטב, חיבור רופף ב-Y-piece, או סדק באחד הרכיבים). הגז הנשוף והגז הטרי בורחים דרך הדליפה במקום למלא את המפוח. זהו סימן אזהרה קריטי שדורש פעולה מיידית - בדיקת כל החיבורים והעברה להנשמה ידנית עם מקור חמצן נפרד עד לפתרון הבעיה. FGF גבוה היה גורם למפוח להתמלא מהר יותר ואולי אפילו להתנפח יתר על המידה. שסתום APL בדרך כלל מנוטרל במצב הנשמה מכנית. נשימות ספונטניות חזקות לא היו מונעות מילוי המפוח, אלא אולי היו גורמות לתנועות לא סדירות שלו.

אחת הסיבות העיקריות היא הטיה (Tilting) של המאדה מעבר לזווית מסוימת. מכיוון שהמאדה מכיל Desflurane נוזלי תחת לחץ ובטמפרטורה גבוהה (39°C), הטיה יכולה לגרום לנוזל להגיע לחלקים שלא אמורים להיות במגע איתו, כמו שסתומי הבקרה או צנרת היציאה. זה עלול להוביל ליציאת נוזל ישירות למעגל הנשימה, מה שמסוכן ביותר (עלול לגרום לכוויות כימיות בדרכי הנשימה ולמינון יתר קטלני). לכן, המאדה מצויד בחיישן הטיה שסוגר אוטומטית את שסתום היציאה ומפעיל אזעקה כאשר מזוהה הטיה. סיבות נוספות לאזעקה זו כוללות מפלס נוזל נמוך מדי (המאדה ריק או כמעט ריק) וכשל חשמלי (בעיה במערכת החימום או בחיישנים). זרימת FGF גבוהה לא תגרום לכיבוי המאדה. לחץ חמצן של 60 psi הוא מעט גבוה אך לא יגרום לכיבוי. שימוש ב-N2O משפיע מעט על הדיוק אך לא מפעיל אזעקה.

עם זאת, יש סכנה משמעותית: אם הצינור הפנימי מתנתק בחיבור שלו למכונה (בדרך כלל בקצה הפרוקסימלי) או מתקפל/נסתם, הגז הטרי לא מגיע למטופל. במצב זה, כל המעגל - הן הצינור הפנימי והן החיצוני - הופך למעשה לחלל מת (Dead space) ענק. המטופל נושם מחדש את הגז הנשוף שלו, שעני בחמצן ועשיר ב-CO2. זה מוביל במהירות להיפרקפניה חמורה (עליית CO2 בדם) ולהיפוקסיה. הבעיה מסוכנת במיוחד כי מבחוץ הכל נראה תקין - המעגל נראה שלם, שקית המאגר זזה, ואין סימן חיצוני ברור לבעיה עד שהמטופל מתחיל להראות סימנים של היפרקפניה או דה-סטורציה. לכן, חובה לבצע בדיקת תקינות של הצינור הפנימי לפני כל שימוש במעגל Bain, על ידי הזרמת חמצן דרכו ובדיקה שהזרימה יוצאת בקצה הדיסטלי.

בבדיקה זו, מחברים שקית נשימה נוספת ל-Y-piece (המחבר בין צינורות הנשימה למטופל) ולוחצים על שקית המאגר של המכונה. אם השקית ב-Y-piece מתמלאת, זה אומר שהגז זורם מהמכונה דרך שסתום ההשראה, דרך צינור ההשראה, ומגיע ל-Y-piece. זה מוודא ששסתום ההשראה פתוח (לא תקוע סגור) ושאין חסימה במסלול זה. בנוסף, אם הגז לא חוזר דרך צינור הנשיפה (מה שהיה גורם לשקית המאגר להישאר מלאה), זה מעיד ששסתום הנשיפה אינו תקוע פתוח. הבדיקה ההפוכה (לחיצה על השקית ב-Y-piece ובדיקה שהגז מגיע לשקית המאגר) בודקת את שסתום הנשיפה. בדיקה זו אינה בודקת דליפות (לשם כך צריך בדיקת לחץ), לא בודקת את הסופח, ולא בודקת את זרימת הגז הטרי - אלא רק את כיווניות הזרימה דרך השסתומים.

כאשר מנסים להנשים את המטופל (בין אם באמצעות המנשם או באמצעות לחיצה על שקית המאגר), הגז שאמור להיכנס לריאות המטופל בורח דרך הדליפה במקום לבנות לחץ במעגל. התוצאה היא חוסר יכולת להנשים בלחץ חיובי - הלחץ במעגל נשאר נמוך (קרוב לאפס), שקית המאגר לא מתרוקנת כראוי, והמטופל לא מקבל נפח גאות מספיק. זהו כשל קריטי שדורש תיקון מיידי. הסימנים יכללו: לחצי השיא (Peak pressures) נמוכים מאוד או אפס, נפחי גאות נמוכים, דה-סטורציה, ועליית CO2 (כי המטופל לא מאוורר). הטענה שלא תהיה השפעה כי יש גז טרי שגויה - הגז הטרי גם הוא יברח דרך הדליפה. הלחץ לא יעלה אלא ירד. המטופל לא יקבל כמעט גז, בוודאי לא ריכוז גבוה של חומר הרדמה.

במקרה של נתק או דליפה גדולה, הבוכנה תמשיך לנוע קדימה ואחורה. בתנועה קדימה (השראה), היא תדחוף את הגז שנמצא בתוך הגליל שלה, אך הגז יברח דרך הנתק במקום להגיע למטופל. בתנועה אחורה (נשיפה), הבוכנה תיצור ואקום קל בגליל, ואם יש שסתום חד-כיווני מתאים, היא תשאב אוויר חדר פנימה כדי למלא את החלל. אם אין שסתום כזה, הבוכנה פשוט תנוע "על ריק". בכל מקרה, הבוכנה תמשיך לנוע, מה שעלול להטעות את המרדים לחשוב שההנשמה ממשיכה כרגיל אם הוא מסתכל רק על תנועת הבוכנה ולא על מוניטורים אחרים (לחץ, נפח גאות, קפנוגרפיה). לעומת זאת, במנשם מפוח עולה, המפוח זקוק לגז מהמעגל כדי להתמלא. במקרה של נתק, המפוח לא יתמלא (יקרוס), מה שמספק אינדיקציה ויזואלית מיידית לבעיה. זהו יתרון בטיחותי משמעותי של מפוחים עולים.

המאדה מכויל כך שכאשר מסובבים את החוגה למשל ל-2%, יחס הפיצול (Splitting ratio) בין הגז העוקף לגז שעובר דרך תא האידוי מתוכנן לתת 2% Sevoflurane. אבל מכיוון שלחץ האדים של Halothane גבוה יותר (בערך פי 1.5), עבור אותו יחס פיצול, יתאדו יותר מולקולות Halothane מהנוזל. התוצאה היא שהמטופל יקבל ריכוז גבוה בהרבה מ-2% - אולי 3% או יותר. בנוסף, Halothane הוא חומר פוטנטי יותר מ-Sevoflurane (MAC נמוך יותר), כך שהמינון היחסי עוד יותר גבוה. זה יכול להוביל למינון יתר (Overdose) עם השלכות חמורות: דיכוי קרדיווסקולרי, היפוטנזיה, הפרעות קצב, ואפילו דום לב. המאדה המכאני לא "יודע" איזה נוזל נמצא בתוכו ולא יינעל. הנוזל לא ירתח בטמפרטורת חדר. למניעת טעות זו, מאדים מודרניים מצוידים במערכות מילוי ספציפיות לחומר (Keyed filling systems) שמונעות פיזית מילוי של חומר לא מתאים.

כאשר שקית המאגר מנופחת יתר על המידה, זה אומר שהגזים נכנסים לממשק אך לא יוצאים ממנו במהירות מספקת. הסיבות האפשריות: חסימה בצינור היניקה (למשל, צינור מקופל, חסום על ידי ציוד, או סתום בנקודה מרכזית), כשל במערכת היניקה עצמה (משאבת הוואקום לא עובדת או לחוצה יתר על המידה), או - והזה קריטי - כשל בשסתום הפריקה בלחץ חיובי (Positive pressure relief valve). שסתום זה אמור להיפתח אוטומטית כאשר הלחץ בשקית עולה מעל סף מסוים (בדרך כלל 5-10 cmH2O) ולשחרר את עודפי הגז לאוויר החדר, כדי למנוע נזק למערכת ומניעת זרימה חוזרת למעגל הנשימה. אם השסתום תקוע סגור או לא מתפקד, השקית תתנפח עד שתתפוצץ או שהלחץ יחזור למעגל הנשימה ויפריע להנשמה. יניקה חזקה מדי היתה גורמת לשקית להתכווץ (Collapsed), לא להתנפח. שסתום Negative pressure relief תקוע פתוח היה גורם לכניסת אוויר חדר ולא להתנפחות. צריכת חמצן של המטופל לא קשורה לשקית ה-Scavenging.

מקרים של חסימה מכאנית של שסתום ה-APL על ידי ציוד (כמו צינוריות, כבלים, או חפצים אחרים) דווחו בספרות הרפואית וגרמו לתאונות חמורות. אם צינורית קו הדגימה של הקפנוגרף (או כל חפץ אחר) נתפסת מתחת לכפתור השליטה של השסתום ומפריעה למנגנון שלו, השסתום עלול להיתקע במצב סגור או חלקית סגור. במצב זה, כאשר מנסים להנשים את המטופל (בין אם ידנית או מכנית), הלחץ במעגל יעלה ללא יכולת שחרור. זה יכול להוביל במהירות ללחצים גבוהים מאוד (40-60 cmH2O או יותר) שיגרמו לבארוטראומה - קרע בריאה, פנאומותורקס, או פנאומומדיאסטינום. הסכנה חמורה במיוחד בהנשמה ידנית, שם המרדים עלול לא להבחין מיד בעלייה בהתנגדות. למניעת בעיה זו, חשוב לוודא שאזור שסתום ה-APL נקי מציוד ושהשסתום נע בחופשיות. קריאת CO2 לא מדויקת היא בעיה משנית. דליפת חמצן מהקיר וכשל המנשם לא קשורים לבעיה זו.

במאדי Variable Bypass רבים, כאשר המאדה במצב OFF (סגור), תא האידוי מבודד מהמעגל הראשי על ידי שסתומים פנימיים. הגז עוקף לחלוטין את תא האידוי ואינו בא במגע עם החלל הפנימי שלו. במצב זה, אם יש דליפה פנימית במאדה (למשל, אטם פגום בין תא האידוי לחדר המעקף, או סדק בקיר הפנימי), הדליפה לא תתגלה בבדיקת הלחץ כי הלחץ או הואקום של הבדיקה לא מגיעים לאזור הדליפה. רק כאשר פותחים את המאדה (מעבירים אותו למצב ON), השסתומים הפנימיים נפתחים ומאפשרים לגז לעבור דרך תא האידוי. עכשיו, הלחץ או הואקום של הבדיקה יכולים להגיע לכל החללים הפנימיים, ודליפה תתגלה. לכן, חובה לבצע את הבדיקה כאשר המאדה פתוח (בדרך כלל מכוונים אותו לריכוז בינוני, כמו 2-3%). זה לא קשור לאידוי החומר, לשימון אטמים, או לחיסכון בחומר - אלא לגילוי דליפות פנימיות שעלולות להיות מסוכנות.

העיקרון המנחה בפתרון תקלות במכונת הרדמה, כפי שמודגש שוב ושוב בספרות ובהנחיות, הוא: "When in doubt, ventilate by another method" - כאשר יש ספק או בעיה בהנשמה, עבור מיד לשיטת הנשמה חלופית. הפעולה הראשונה והקריטית ביותר היא לנתק את המטופל ממכונת ההרדמה ולהחליף אותו להנשמה ידנית עם מפוח הנשמה נפרד (Ambu bag או Self-inflating bag) המחובר למקור חמצן עצמאי (למשל, גליל חמצן על הקיר או גליל נייד). זה מבטיח שהמטופל מקבל חמצון והנשמה מיד, ללא תלות במכונה התקולה. רק לאחר שהמטופל מאוורר בבטחה, אפשר להתחיל לאבחן ולתקן את הבעיה במכונה. בדיקת הגדרות המנשם מבזבזת זמן יקר. לחיצה על Oxygen Flush לא תפתור נתק ואולי תחמיר את המצב. החלפת סודה-ליים לא רלוונטית לבעיה הזו. זכור: חמצון ראשון, אבחון אחר כך.

יש פריטים קריטיים שהמכונה לא יכולה לבדוק, והם באחריות המרדים: (1) נוכחות ותקינות של מפוח הנשמה הידני (Ambu bag או Self-inflating bag) - המכונה לא יכולה לדעת אם הציוד הזה קיים בחדר, אם הוא תקין, ואם הוא מחובר למקור חמצן. זהו ציוד חיוני למצבי חירום. (2) פתיחה ובדיקת גלילי החמצן לגיבוי (E-cylinders) - המכונה לא יכולה לפתוח את הגלילים ולוודא שיש בהם לחץ מספיק. (3) תקינות מערכת השאיבה (Suction) - המכונה לא בודקת את מערכת השאיבה, שהיא קריטית לניקוי דרכי אוויר. (4) זמינות ותקינות ציוד נוסף כמו להבי לרינגוסקופ, צינורות אנדוטרכאליים, וכו'. בנוסף, המרדים צריך לבדוק ויזואלית את המכונה לנזקים פיזיים, לוודא שהמאדים מלאים, ולבצע בדיקות ספציפיות שהמכונה לא מבצעת (כמו בדיקת לחץ שלילי אם יש שסתום אל-חזור). העיקרון: הבדיקה האוטומטית היא כלי עזר מצוין, אך לא מחליפה את האחריות והשיפוט הקליני של המרדים.