שאלה 1: מהי השפעת המערכת הסימפתטית על מערכת העיכול (GI) ומהו הנוירוטרנסמיטר העיקרי שלה?
א) בעיקר מעוררת (excitatory); אצטילכולין.
ב) בעיקר מעכבת (inhibitory); נוראפינפרין.
ג) בעיקר מעכבת; אצטילכולין.
ד) בעיקר מעוררת; נוראפינפרין.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. הפרק מציין שהמערכת הסימפתטית היא בעיקר מעכבת, וגירוי שלה יכול להפחית או להפסיק את תנועתיות מערכת העיכול. הנוירוטרנסמיטר העיקרי שלה הוא נוראפינפרין. המערכת הפאראסימפתטית, לעומת זאת, היא בעיקר מעוררת ומשתמשת באצטילכולין.
שאלה 2: מה תפקידם של תאי קחאל (Interstitial cells of Cajal) במערכת העצבים האנטרית?
א) הם מפרישים חומצה הידרוכלורית.
ב) הם משמשים כקוצבי לב (pacemaker cells) היוצרים את הפעילות החשמלית הפנימית של מערכת העיכול.
ג) הם סופגים נוטריינטים מהמזון.
ד) הם תאי חיסון הממוקמים ב-lamina propria.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. תאי קחאל הם תאים מיוחדים המשמשים כקוצבי הלב של מערכת העיכול. הם יוצרים באופן ספונטני גלים חשמליים איטיים הקובעים את הקצב הבסיסי של התכווצויות השריר החלק במערכת העיכול, ובכך ממלאים תפקיד מרכזי בבקרת המוטיליות.
שאלה 3: כיצד פועל ניאוסטיגמין, המשמש להיפוך חסם עצב-שריר, על תנועתיות המעי?
א) הוא מפחית את פעילות המעי על ידי חסימת קולטנים מוסקריניים.
ב) אין לו השפעה על תנועתיות המעי.
ג) הוא מגביר את הפעילות הפאראסימפתטית ואת פריסטלטיקת המעי על ידי הגברת זמינות האצטילכולין.
ד) הוא פועל ישירות על קולטני אופיואידים במעי.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. ניאוסטיגמין הוא מעכב אצטילכולין-אסטראז, ולכן הוא מעלה את רמות האצטילכולין בכל הסינפסות הכולינרגיות. במערכת העיכול, הדבר מתבטא בהגברת הפעילות הפאראסימפתטית, מה שגורם לעלייה בתדירות ובעוצמת ההתכווצויות הפריסטלטיות. זו הסיבה לחשש משימוש בו במקרים של השקות מעי טריות, מחשש לדליפה.
שאלה 4: מהי הפעולה הכפולה של אופיואידים על המסלולים העצביים השולטים בתנועתיות המעי דרך קולטני µ במקלעת המיאנטרית (myenteric plexus)?
א) הם מעכבים מסלולים מעוררים ומעוררים מסלולים מעכבים.
ב) הם מעכבים גם מסלולים מעוררים וגם מסלולים מעכבים.
ג) הם מעוררים גם מסלולים מעוררים וגם מסלולים מעכבים.
ד) הם פועלים רק על מסלולים מעוררים.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. הפעלת קולטני µ במקלעת המיאנטרית גורמת לפעולה כפולה: היא מעכבת מסלולים עצביים מעוררים (האחראים להתכווצות פריסטלטית) ובמקביל מעכבת גם מסלולים עצביים מעכבים. התוצאה הסופית של עיכוב כפול זה היא עלייה בטונוס שריר המנוחה, התכווצויות ספסטיות ולא-פרופולסיביות (לא מקדמות), ועיכוב כללי של התנועתיות הפרופולסיבית.
שאלה 5: מהו ההבדל העיקרי בין אילאוס פוסט-אופרטיבי (Postoperative Ileus) בשלב המוקדם (הנוירוגני) לשלב המאוחר (הדלקתי)?
א) השלב המוקדם נמשך ימים, והמאוחר שעות.
ב) השלב המוקדם נגרם מגירוי פאראסימפתטי, והמאוחר מגירוי סימפתטי.
ג) השלב המוקדם נגרם מגירוי סימפתטי ישיר ונמשך שעות, והשלב המאוחר נגרם מתגובה דלקתית ונמשך ימים.
ד) השלב המוקדם נגרם מאופיואידים, והמאוחר מהרדמה נדיפה.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. אילאוס פוסט-אופרטיבי מתחיל עם שלב נוירוגני מוקדם, הנמשך כ-3-4 שעות, ונגרם ישירות מהפעלה של המערכת הסימפתטית עקב המניפולציה הכירורגית. לאחר מכן מתחיל שלב דלקתי מאוחר, שבו גירוי סימפתטי גורם להסתננות תאי דלקת לדופן המעי, מה שמנציח את עיכוב התנועתיות למשך 3-4 ימים.
שאלה 6: איזה מהבאים אינו מרכיב מרכזי בפרוטוקול ERAS (Enhanced Recovery After Surgery) כפי שמתואר בפרק?
א) צום מוחלט של 12 שעות לפני הניתוח.
ב) הימנעות משימוש מיותר בצינורות, נקזים וצנתרים.
ג) ניוד והליכה מוקדמים.
ד) בקרת כאב אופטימלית תוך הימנעות מאופיואידים.

תשובה:
התשובה הנכונה היא א'. פרוטוקול ERAS מערער על פרקטיקות מסורתיות. במקום צום ממושך, הוא מעודד צום קצר יותר לנוזלים צלולים (כשעתיים) ולעיתים כולל העמסת פחמימות לפני הניתוח כדי לשמור על מצב מטבולי אנאבולי. שאר האפשרויות הן עקרונות יסוד בפרוטוקול ERAS.
שאלה 7: מדוע הרדמה אפידורלית, במיוחד טורקלית, יכולה להפחית את השכיחות של אילאוס פוסט-אופרטיבי?
א) היא גורמת לשיתוק מוחלט של המעי.
ב) היא חוסמת רפלקסים סימפתטיים מעכבים, ומשאירה את הפעילות הפאראסימפתטית המעוררת ללא התנגדות.
ג) היא מגבירה את שחרור הנוראפינפרין במערכת העיכול.
ד) היא פועלת כאגוניסט ישיר לקולטני מוטילין.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. אילאוס פוסט-אופרטיבי מתווך במידה רבה על ידי פעילות יתר סימפתטית המעכבת את תנועתיות המעי. הרדמה אפידורלית עם חומר הרדמה מקומי חוסמת את הסיבים הסימפתטיים האפרנטיים והאפרנטיים באזור החסם, אך אינה משפיעה על העצבוב הפאראסימפתטי (הוואגלי). חוסר איזון זה לטובת המערכת הפאראסימפתטית המעוררת מסייע בשיפור זרימת הדם למעי ובשמירה על תנועתיות, ובכך מפחית את חומרת האילאוס.
שאלה 8: מהו תפקידו של ה-Migrating Motor Complex (MMC)?
א) לכווץ את הסוגר האנאלי הפנימי.
ב) לערבב מזון עם מיצי קיבה לאחר ארוחה.
ג) להעביר שאריות מזון וחיידקים לאורך המעי הדק בתקופות צום.
ד) להאט את התרוקנות הקיבה.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. ה-MMC הוא דפוס של פעילות חשמלית ומכנית המתרחש במחזורים קבועים (כל 45-180 דקות) אך ורק בתקופות צום. תפקידו "לנקות" את מערכת העיכול בין ארוחות על ידי העברת שאריות מזון שלא עוכלו לאורך המעי הדק אל המעי הגס, וכן למנוע שגשוג יתר של חיידקים במעי הדק על ידי דחיפתם קדימה. אכילה מפסיקה את פעילות ה-MMC.
שאלה 9: כיצד משפיעה הגדלה מהירה בריכוז דספלורן על מערכת העיכול, בהשוואה לחומרים נדיפים אחרים?
א) היא גורמת לעלייה חדה בתנועתיות המעי.
ב) היא גורמת להפעלה סימפתטית חזקה יותר, שעלולה לעכב את תפקוד המעי באופן זמני.
ג) אין לה כל השפעה ייחודית.
ד) היא משמרת טוב יותר את זרימת הדם למעי.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. עלייה מהירה בריכוז דספלורן ידועה כגורמת להפעלה סימפתטית חזקה יותר בהשוואה לאיזופלורן או סבופלורן. פעילות סימפתטית מוגברת זו יכולה לעכב את תפקוד ותנועתיות מערכת העיכול. עם זאת, הפרק מדגיש כי אפקט זה הוא חולף וקצר מועד, וסביר שאין לו השפעה מתמשכת על תפקוד המעי לאחר הניתוח.
שאלה 10: מהי הסכנה הפוטנציאלית במתן סוקצינילכולין מבחינת מערכת העיכול?
א) הוא גורם לאילאוס ממושך.
ב) הוא עלול להפחית את זרימת הדם למעי.
ג) הפסציקולציות שהוא גורם עלולות להעלות את הלחץ התוך-קיבתי ולגרום לרפלוקס.
ד) הוא מעכב את פעולת האנזים פפסין.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. סוקצינילכולין, כחומר דפולריזטורי, גורם להתכווצות ראשונית של שרירי השלד (פסציקולציות). התכווצות זו כוללת גם את שרירי דופן הבטן, מה שמעלה את הלחץ התוך-קיבתי. עליית לחץ זו עלולה לגבור על הטונוס של הסוגר הוושטי התחתון (LES) ולגרום לרפלוקס של תוכן קיבה, ובכך להעלות את הסיכון לאספירציה.
שאלה 11: איזה חלק של המעי הגס אחראי בעיקר לאחסון הצואה לפני ההפרשה?
א) המעי העולה (Ascending colon).
ב) המעי הרוחבי (Transverse colon).
ג) המעי היורד והסיגמואידי (Descending and sigmoid colon).
ד) הצקום (Cecum).

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. בעוד שכל חלקי המעי הגס משתתפים בספיגת מים ונוטריינטים, המעי היורד והסיגמואידי משמשים בעיקר כמאגר לצואה לפני שהיא מועברת לרקטום ומופרשת.
שאלה 12: מהי אכלזיה (Achalasia)?
א) מחלה דלקתית של רירית המעי.
ב) חוסר יכולת של שרירי הוושט החלקים להרפות, בשילוב עם טונוס מוגבר של הסוגר הוושטי התחתון (LES).
ג) היווצרות כיסים בדופן הוושט (דיברטיקולה).
ד) התכווצויות לא מתואמות של שרירי הוושט.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. אכלזיה היא הפרעת תנועתיות מכנית של הוושט, המאופיינת בחוסר יכולת של שרירי הוושט החלקים להרפות וליצור גל פריסטלטי יעיל, יחד עם כשל של הסוגר הוושטי התחתון (LES) להרפות באופן מלא בתגובה לבליעה. התוצאה היא קושי במעבר מזון, רגורגיטציה וכאבים.
שאלה 13: איזה עצבוב פאראסימפתטי אחראי על המחצית הראשונה של המעי הגס (עד לאמצע המעי הרוחבי)?
א) עצבי האגן (Pelvic nerves).
ב) עצב הוואגוס (Vagus nerve).
ג) העצב הספלנכני (Splanchnic nerve).
ד) מקלעת הצליאק (Celiac plexus).

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. העצבוב הפאראסימפתטי של מערכת העיכול מתחלק לשניים: עצב הוואגוס מעצבב את הוושט, הקיבה, הלבלב, המעי הדק, והמחצית הראשונה של המעי הגס. עצבי האגן, שמקורם בעמוד השדרה הסקראלי, מעצבבים את המחצית השנייה של המעי הגס, הסיגמואיד והרקטום.
שאלה 14: מדוע כריתה של יותר מ-100 ס"מ של האילאום הסופי גורמת לשלשול חמור?
א) מכיוון שהג'ג'ונום אינו מסוגל לספוג מים.
ב) מכיוון שהאילאום הוא האתר העיקרי לספיגת גלוקוז.
ג) מכיוון שרוב הויטמינים נספגים באילאום.
ד) מכיוון שחוסר ספיגה של מלחי מרה גורם להפרשת מים ושומן במעי הגס.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ד'. האילאום הסופי הוא האתר הייחודי לספיגה חוזרת של ויטמין B12 ומלחי מרה. כאשר קטע גדול ממנו נכרת, מלחי המרה אינם נספגים חזרה אלא מגיעים למעי הגס. במעי הגס, מלחי המרה פועלים כחומר משלשל, המגרה הפרשה של מים ושומן וגורם לשלשול חמור (choleretic diarrhea) ולתת-ספיגה.
שאלה 15: כיצד משפיע ניתוח בטן פתוח עם מניפולציה של המעי על מערכת החיסון המקומית?
א) הוא מדכא את מערכת החיסון ומונע תגובה דלקתית.
ב) הוא גורם לשחרור ציטוקינים, הסתננות לויקוציטים לדופן המעי והגברת החדירות.
ג) הוא גורם לתגובה אלרגית מקומית בלבד.
ד) אין לו השפעה על מערכת החיסון.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. מניפולציה כירורגית של המעי נחשבת לטראומה מקומית המפעילה תגובה דלקתית משמעותית. גירוי סימפתטי למקלעת המיאנטרית מעודד גיוס והסתננות של תאי דם לבנים (לויקוציטים) לאזורים המטופלים, שחרור מתווכי דלקת כמו ציטוקינים וכימוקינים, והגברת חדירות דופן המעי, מה שעלול לאפשר מעבר חיידקים. תהליך זה הוא הבסיס לשלב הדלקתי של אילאוס פוסט-אופרטיבי.
שאלה 16: מהו ההבדל העיקרי בין כאב ויסצרלי (מאיברים פנימיים) לכאב סומטי (משטח הגוף)?
א) כאב ויסצרלי הוא תמיד חד וממוקם היטב.
ב) כאב ויסצרלי מועבר אך ורק על ידי סיבים פאראסימפתטיים.
ג) כאב ויסצרלי הוא לרוב עמום, מפושט, קשה למיקום ומלווה בתגובות רגשיות ואוטונומיות חזקות.
ד) כאב סומטי אינו גורם לכיווץ שרירים רפלקסיבי.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. בניגוד לכאב סומטי, כאב ויסצרלי מאופיין בכך שהוא קשה למקם במדויק (poorly localized), לעיתים קרובות מוקרן לאזורים אחרים, וקשור באופן הדוק לתגובות רגשיות (affective responses) ושינויים אוטונומיים (כמו בחילה, הזעה, שינויי דופק). זאת בשל מיעוט הסיבים הנוסיצפטיביים, פיזורם הרחב והתכנסותם עם סיבים סומטיים בחוט השדרה.
שאלה 17: איזה מהבאים אינו מהווה סיבוך פוטנציאלי של חסם מקלעת הצליאק (Celiac Plexus Block)?
א) תת-לחץ דם.
ב) שלשול.
ג) יתר לחץ דם חריף.
ד) פרפלגיה (בגישה אחורית).

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. חסם של מקלעת הצליאק חוסם את העצבוב הסימפתטי לאיברי הבטן העליונים. חסימה זו גורמת להרחבת כלי דם באזור הספלנכני, מה שעלול להוביל לתת-לחץ דם. שלשול יכול להתרחש עקב פעילות פאראסימפתטית לא מאוזנת. פרפלגיה היא סיבוך נדיר אך קטסטרופלי של הזרקת חומר נוירוליטי לאזור עורק אדמקייביץ' או לחלל הסאב-ארכנואידלי. יתר לחץ דם אינו סיבוך צפוי של חסם סימפתטי זה.
שאלה 18: מדוע שימוש שגרתי בצינורות ניקוז (drains) לאחר ניתוחי בטן גדולים נמצא במגמת ירידה כחלק מפרוטוקולי ERAS?
א) מכיוון שהם יקרים מדי.
ב) מכיוון שאין מספיק ראיות התומכות ביעילותם במניעת דליפה אנסטומוטית, והם קשורים לסיבוכים כמו זיהומים.
ג) מכיוון שהם גורמים לכאב רב יותר מאשר הניתוח עצמו.
ד) מכיוון שהם מעכבים את פעולת האופיואידים.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. הפרק מציין כי השימוש השגרתי בנקזים לאחר ניתוחי בטן גדולים מוטל בספק. אין מספיק ראיות לכך שהם מונעים דליפה מהשקה או סיבוכים קשורים אחרים. מנגד, הם אינם חפים מסיכונים ועלולים להיות קשורים לזיהום חיידקי, זיהום בפצע הניתוח, הרניה בצלקת, חסימת מעי ועוד. לכן, כחלק מגישת ERAS, השימוש בהם מוגבל למקרים עם אינדיקציה ברורה ולא באופן שגרתי.
שאלה 19: מהו המנגנון שבו הכנה מכאנית של המעי לפני ניתוח עלולה להשפיע לרעה על מצבו הפיזיולוגי של המטופל?
א) היא גורמת לעלייה ברמות האשלגן והסידן בדם.
ב) היא גורמת להתייבשות, שינויים אלקטרוליטריים ואוסמולריות מוגברת בפלזמה.
ג) היא משפרת את יכולת המטופל לעמוד במאמץ.
ד) היא סטרילית ואינה משפיעה על הפיזיולוגיה.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. הפרק מפרט את ההשפעות הפיזיולוגיות השליליות של הכנת מעי, הכוללות ירידה במשקל, אוסמולריות פלזמה מוגברת (המעידה על התייבשות), וירידה ברמות אוריאה, פוספט, סידן ואשלגן. שינויים אלו, יחד עם הצום, יוצרים חוויה לא נעימה ומכניסים את המטופל למצב פיזיולוגי פחות אופטימלי לקראת הניתוח.
שאלה 20: כיצד משפיעה היפותרמיה פרי-אופרטיבית על הסיכון לזיהום בפצע הניתוח?
א) היא מפחיתה את הסיכון על ידי האטת גדילת חיידקים.
ב) אין לה השפעה על שיעור הזיהומים.
ג) היא מגבירה את הסיכון פי שלושה, בין היתר עקב כיווץ כלי דם עורי והיפוקסיה רקמתית.
ד) היא משפיעה רק על זיהומים ויראליים.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. היפותרמיה (<35°C) מפעילה תגובת כיווץ כלי דם תרמו-רגולטורית בכל הגוף. כיווץ זה מפחית את זרימת הדם לעור, גורם להיפוקסיה רקמתית מקומית ופוגע בתפקוד מערכת החיסון ההומורלית באזור הפצע. מחקרים הראו כי היפותרמיה קשורה לעלייה של פי שלושה בשיעור זיהומי פצע ניתוח.
שאלה 21: מהו הבסיס הפיזיולוגי להמלצה על העמסת פחמימות לפני ניתוח כחלק מפרוטוקול ERAS?
א) להעלות את רמות הגלוקוז בדם כדי לגרום להיפרגליקמיה מתונה.
ב) להסיט את המטבוליזם למצב אנאבולי, להפחית תנגודת לאינסולין ולשמר מסת גוף רזה.
ג) לגרום לתחושת שובע כדי להפחית בחילות לאחר הניתוח.
ד) להאט את התרוקנות הקיבה.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. צום ממושך מכניס את הגוף למצב קטבולי של סטרס. מתן פחמימות דרך הפה לפני הניתוח נועד להסיט את המטבוליזם למצב אנאבולי, בדומה למצב לאחר ארוחה. הדבר מעלה את הרגישות לאינסולין בכ-50% (כלומר, מפחית תנגודת לאינסולין), משפר את שימור החלבון ומסת הגוף הרזה, ומפחית את הסיכון להיפרגליקמיה בתר-ניתוחית.
שאלה 22: אילו שתי תנועות עיקריות מאפיינות את המוטיליות במערכת העיכול?
א) תנועות ערבוב ותנועות ספיגה.
ב) תנועות ערבוב ותנועות הנעה (פרופולסיביות).
ג) תנועות פריסטלטיות ותנועות אנטי-פריסטלטיות.
ד) תנועות סגמנטציה והתכווצויות טוניות.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. הפרק מגדיר שתי תנועות עיקריות במערכת העיכול: תנועות ערבוב (Mixing movements), שנועדו לשמור על תוכן המעי מעורבב היטב, ותנועות הנעה (Propulsive movements), כמו פריסטלטיקה, שנועדו לקדם את התוכן לאורך המערכת.
שאלה 23: מהי ההשפעה של מתן חנקן תת-חמצני (Nitrous Oxide) על חללים המכילים גז בגוף, כמו המעי?
א) הוא נספג מהמעי לדם ומפחית את נפחו.
ב) אין לו השפעה על נפח הגז במעי.
ג) הוא דיפוזיבי מאוד ונוטה להצטבר במעי, מה שגורם להרחבתו.
ד) הוא מפחית את תנועתיות המעי באופן ישיר.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. חנקן תת-חמצני מסיס בדם פי 30 יותר מאשר חנקן (הגז העיקרי באוויר הכלוא במעי). עקב כך, הוא עובר בדיפוזיה מהדם לחלל המעי מהר יותר מאשר החנקן יכול לעבור מהמעי לדם. הצטברות זו של גז גורמת להרחבת המעי. לכן, מומלץ להימנע משימוש בו בניתוחי בטן ממושכים או במצבים של הרחבת מעי קיימת.
שאלה 24: כיצד כריתת מעי דק משפיעה על תנועתיות הקיבה?
א) היא מאטה את תנועתיות הקיבה.
ב) היא מגבירה את תנועתיות הקיבה.
ג) אין לה השפעה על תנועתיות הקיבה.
ד) ההשפעה תלויה במין המטופל.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. הפרק מציין כי כריתה של המעי הדק גורמת להגברת תנועתיות הקיבה, אם כי מידת ההשפעה תלויה במיקום ובכמות המעי שנכרת. כריתת האילאום הסופי ושסתום האיליוצקלי מאיצה במיוחד את מעבר תוכן המעי.
שאלה 25: מהי ההשפעה של ניתוק והשקה מחדש של המעי (transection and anastomosis) על הפעילות המוטורית שלו?
א) אין כל השפעה, והפעילות חוזרת לקדמותה מיד.
ב) הפעילות המוטורית נפסקת לצמיתות בחלק המרוחק.
ג) יש אובדן של רצף מיוגני, והחלק המרוחק מסתמך על קוצב פנימי איטי יותר, אך יש התאוששות מסוימת עם הזמן.
ד) ההשקה גורמת להיפר-פריסטלטיקה קבועה.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. ניתוק מלא של המעי קוטע את הרצף המיוגני, כלומר, את ההתפשטות הרציפה של הגלים החשמליים האיטיים מהקוצב הראשי בתריסריון. החלק המנותק (הדיסטלי) מתחיל להסתמך על קוצבים אינטרינזיים משלו, שהם איטיים יותר, מה שגורם לאסינכרוניות מוטורית באזור ההשקה. עם הזמן, ישנה התאוששות תפקודית מסוימת, אם כי המנגנון לכך אינו ברור לחלוטין.
שאלה 26: מהי הבדיקה המקובלת ביותר להערכת תנועתיות הקיבה?
א) מנומטריה של הוושט.
ב) סדרת צילומי GI עליון עם בליעת בריום.
ג) מיפוי התרוקנות קיבה עם ארוחה מסומנת רדיואקטיבית.
ד) בדיקת נשיפה לאבחון הליקובקטר פילורי.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ג'. הבדיקה הנפוצה והמקובלת ביותר להערכת תנועתיות הקיבה היא מיפוי התרוקנות קיבה (gastric emptying study). בבדיקה זו, המטופל אוכל ארוחה סטנדרטית (לרוב ביצים) המכילה סמן רדיואקטיבי, ומבצעים צילומים סדרתיים כדי למדוד את קצב התרוקנות הקיבה, בדרך כלל את הזמן הנדרש להתרוקנות 50% מהארוחה.
שאלה 27: כיצד מאובחנים ממצאים לא תקינים במנומטריה של המעי הדק?
א) הם מסווגים לסיבות זיהומיות או אוטואימוניות.
ב) הם מסווגים לסיבות מיופתיות (בעיית שריר) או נוירופתיות (בעיה עצבית).
ג) הם תמיד מצביעים על חסימה מכנית.
ד) הם אינם ניתנים לסיווג.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. תוצאות לא תקינות במנומטריה של המעי הדק מסווגות לשתי קבוצות עיקריות: ממצאים מיופתיים, המצביעים על בעיה בשריר המעי עצמו, ומתבטאים באמפליטודות התכווצות נמוכות. הקבוצה השנייה היא ממצאים נוירופתיים, המצביעים על בעיה במערכת העצבים של המעי, ומתבטאים בהתכווצויות לא מתואמות או בתגובה לא תקינה לארוחה, למרות שאמפליטודת ההתכווצות שמורה.
שאלה 28: מהי ההשפעה של חוסמי בטא על מערכת העיכול?
א) חוסמי בטא מגרים את קולטני אלפא-2, המעכבים שחרור אצטילכולין.
ב) חוסמי בטא מכווצים את שרירי הסוגרים ומרפים את שרירי המעי.
ג) חסימת קולטני בטא מאפשרת פעולה לא מאוזנת של קולטני אלפא, מה שיכול להאט את תנועתיות המעי.
ד) הפרק אינו מפרט את ההשפעה של חוסמי בטא.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ד'. למרות שהפרק מתאר בפירוט את תפקיד קולטני אלפא ובטא בתגובה הסימפתטית במעי (התכווצות סוגרים והרפיית שריר דרך קולטני בטא, ועיכוב שחרור אצטילכולין דרך קולטני אלפא-2), הוא אינו דן באופן ספציפי בהשפעה הקלינית של מתן תרופות חוסמות בטא על מערכת העיכול.
שאלה 29: איזה חלק של הוושט מורכב משריר משורטט (striated muscle)?
א) השליש העליון.
ב) השליש האמצעי.
ג) שני השלישים התחתונים.
ד) כל הוושט מורכב משריר חלק.

תשובה:
התשובה הנכונה היא א'. מבנה שריר הוושט משתנה לאורכו. השליש העליון מורכב משריר משורטט (רצוני), בדומה לשרירי הלוע. שני השלישים התחתונים מורכבים משריר חלק (לא רצוני), בדומה לשאר מערכת העיכול.
שאלה 30: מהו ההבדל העיקרי בין קולטני האופיואידים המרכזיים וההיקפיים מבחינת תופעות הלוואי על מערכת העיכול?
א) הקולטנים המרכזיים גורמים לעצירות, וההיקפיים לאנלגזיה.
ב) הקולטנים המרכזיים מתווכים בעיקר אנלגזיה, בעוד שהקולטנים ההיקפיים במעי מתווכים בעיקר את תופעות הלוואי של האטת התנועתיות והעצירות.
ג) אין הבדל תפקודי ביניהם.
ד) הקולטנים ההיקפיים אינם מגיבים למורפיום.

תשובה:
התשובה הנכונה היא ב'. ההשפעות הרצויות של אופיואידים, כמו שיכוך כאב, מתווכות בעיקר על ידי קולטנים במערכת העצבים המרכזית. לעומת זאת, תופעות הלוואי במערכת העיכול, כמו האטת התרוקנות הקיבה, עצירות, ובחילה, נגרמות בעיקר מהפעלת קולטני µ היקפיים הנמצאים בריכוז גבוה במקלעות העצבים של המעי (המיאנטרית והסאב-מוקוזלית). הבחנה זו היא הבסיס לפיתוח אנטגוניסטים היקפיים לאופיואידים, כמו מתילנלטרקסון, שנועדו לטפל בעצירות מבלי לפגוע באנלגזיה המרכזית.